כאן תוכלו למצוא תשובות לרוב השאלות שגיליתי שמופנות אלי אחרי כמעט כל מופע. מדי פעם אני מוסיף ומעדכן.
לחיצה על שאלה תקפיץ לתשובה, או שאפשר לגלול ולקרוא לפי הסדר.
אם יש שאלה שמסקרנת אתכם אודות המופע ולא מצאתם לה מענה כאן, אתם מוזמנים לכתוב לי באמצעות טופס יצירת קשר, ואני מבטיח להשתדל לענות. באמצעות הטופס תוכלו גם להתעדכן אודות מופעים קרובים.
האם המוזיקה מנוגנת באופן חי?
האם יש אנשי תאורה והגברה מאחורי הקלעים?
המוזיקה אכן מנוגנת חי במהלך המופע, באמצעות שלל חיישנים הממוקמים במקומות רבים על הבמה. התלבושת, האביזרים, ואפילו חלקים מהבמה עצמה הופכים כך למעין מקלדת עצומה המחוברת למחשב, ומאפשרת לי לנגן דרכו, לשלוט דרכו על תאורה, לערוך וידאו ולעשות כל דבר אחר שהייתי יכול לעשות עם מקלדת רגילה.
אפשר בנקודות רבות לאורך המופע לראות שהמוזיקה חיה, למשל בכל פעם שנופל לי כדור, או כאשר אני מפספס את התזמון המדויק או מזייף מעט. ובכל זאת, בגלל שלוש נקודות שאסביר מייד, צופים חושבים לעתים שאולי למרות הכל יש מוזיקה מוקלטת:
- כל כלי הנגינה הם דיגיטליים, ואפשר להחליף את האופן בו הם נשמעים עם פקודה אחת מהמחשב. השולחן שאני מנגן עליו עם הכדורים, למשל, יכול להישמע רגע אחד כגיטרה, ורגע אחרי כן כמו פסנתר.
- בתוך הציוד והלבוש מוטמעת בכמה מקומות ״לופ-סטיישן״, מכונה שמאפשרת הקלטה חיה של מה שמנוגן, והמשך השמעה שלו בלופ (לולאה) בזמן שממשיכים לנגן דברים אחרים.
- כל השליטה במחשב ובמכונות הלופ-סטיישן מבוצעת באמצעות דוושות המופעלות באופן סמוי עם הרגליים. זה הכרחי כי הידיים שלי עסוקות במהלך המופע בלייצר את המוזיקה עצמה באמצעות ג׳אגלינג, תיפוף גוף ועוד.
הצירוף של שלוש הנקודות האלה יחד מאפשר בתוך כמה עשרות שניות לנגן ולהקליט פסקול מורכב שנשמע כמו להקה שלמה, כאילו באורח קסם כי חלק גדול מהעבודה בוצע באמצעות הרגליים, באופן בלתי נראה. אני יכול למשל לנגן קטע תופים, ובו זמנית גם להקליט אותו ולתת כך שכבה מוזיקלית שתמשיך להישמע; מיידית אני ממשיך לנגן עם אותו אביזר, אלא שהחלפתי לו את מערך הצלילים וכעת במקום תופים הוא נשמע כקונטרבס, ואני מנגן איתו משפט מוזיקלי נוסף, שגם הוא מוקלט תוך כדי נגינה ומצטרף כשכבה נוספת לתופים. כך אני ממשיך לנגן ולהקליט עוד ועוד פראזות מוזיקליות, בשלל סאונדים, שמצטברים שכבה על גבי שכבה.
בגלל שהכל נשלט על ידי, אין צורך באף איש הגברה או תאורה במהלך המופע. לא סתם ״קונטרול פריק״ חביב במיוחד על הצוות הטכני בתיאטרון, שבאופן חריג יכול לשבת רגל על רגל ולצפות בשלווה במופע…
השאלה הזו היא לא במקרה הנפוצה ביותר, כי זה אכן מצב חריג מאד. אני רואה זאת כשאני מגיע לתיאטראות בחו״ל שהזמינו מופע. הם הרי עושים זאת אחרי שהם צפו בוידאו שלו וגם למדו מבעוד מועד את המפרט הטכני המורכב למדי שדורש כ 10 שעות הקמה וכ 3 שעות פירוק. פעם אחר פעם כשאני נכנס לתיאטרון הצוות הטכני מסתכל לי מעבר לכתף ושואל ״מתי מגיעים השאר?״. עם הזמן התרגלתי כבר להפתעה שלהם כשאני עונה שאין ״שאר״ ואני כל צוות ההפקה, ההקמה, התפעול והמופע.
חזרה לרשימת השאלות
איפה קונים אביזרים כמו שיש בהופעה?
בכל פעם שעולה לי רעיון בראש לקטע חדש, ראשית אני מחפש ובודק כמיטב יכולתי האם יש מוצר מוכן שמאפשר ליישם את הרעיון. לצערי, בכל פעם עד כה גיליתי שלא יהיו קיצורי דרך, ואצטרך (שוב) לעבור דרך עשרות אבות טיפוס כושלים עד שאגיע לאביזר שמאפשר לי לבדוק האם הרעיון מוצלח בכלל.
פעם אחר פעם עבדתי במשך שבועות ואפילו חודשים, כשאני נתקע בכל פעם עם אב טיפוס שסובל מפונקציונליות לא מספקת או מאמינות רעועה מדי, מתחיל מהתחלה ונתקע שוב וחוזר חלילה, רק כדי להגיע סוף כל סוף לאב טיפוס שעובד ולגלות ש… הרעיון בכלל לא היה מוצלח מלכתחילה והקטע לא מעניין מספיק.
בסטודיו ובמחסן יש בית קברות שלם של אביזרים ודגמים שמבוססים על רעיונות גאוניים שהתבררו בסופו של דבר כלא כל כך גאוניים. הנה למשל דוגמה אחת מתוך רקורד המאובנים הארוך של מי שלא שרדו את האבולוציה של המופע: מקלדת מחשב רגילה שכל כפתוריה נעקרו לצורך התאמה להפעלה באמצעות הרגליים, מתקשרת עם סינתיסייזר דרך מחשב, והייתה אב הטיפוס הראשון של הלופ סטיישן הסופי שמשמש במופע.
לכן לצערי התשובה לשאלה היא שלילית – כל האביזרים והמערכת שעל הבמה לא קיימים למכירה, ויש מכל אחד מהם רק שלושה בעולם, בעותקי הציוד של ״קונטרול פריק״. זו גם הסיבה שהאמינות של המערכת רחוקה מלהשביע רצון ויש בה תקלות לעיתים. כי אין לי את האפשרות או המשאבים לבצע בדיקות מקיפות, הקשחה, וייצור מקצועי שיכול לעשות מפעל שמייצר כמויות גדולות מאביזר כלשהו.
חזרה לרשימת השאלות
אתה באמת קונטרול פריק?
זו אחת השאלות המשעשעות עבורי, בגלל ה״גם״ הזה שמניח שכדי לבצע את ההופעה צריך להיות קונטרול פריק. למעשה, קונטרול פריק אמיתי היה מאבד את שפיותו פחות או יותר חמש דקות אל תוך הקטסטרופה המתגלגלת שהיא המופע הזה: בכל רגע נתון לפחות דבר אחד לא עובד, ורוב הזמן 90% מהמחשבה שלי מוקדשת להעלאה ופסילה קדחתנית של איך אני עוקף את התקלה בלי להפסיק לנגן, בלי לקטוע את המופע ובלי שהקהל יחוש בצרימה או בהפרעה בהתרחשות.
יש הרבה חופש אלתור במופע מלכתחילה, ובנוסף יש המון מערכות גיבוי שמובנות אל תוך המערכות הקיימות, וכל זה מאפשר לחשב מסלול מחדש בזמן אמת ולאלתר סביב בעיות. לא זכור לי מופע שסיימתי בלי שאני בטוח שהקהל יעיר על ריבוי התקלות, המעצורים והאלתורים במהלך המופע. אני לא מפסיק להיות מופתע מכך שבכל פעם מחדש התגובה הנפוצה ביותר, אפילו מצד אנשים שרואים את המופע לא בפעם הראשונה, היא דווקא ״מדהים שהכל הלך כל כך חלק!״.
לסיכום, אם הייתי מאופיין ב״קונטרול פריקיות״ לא הייתי יכול לא לבצע את המופע הזה ובוודאי שלא ליצור אותו. אם במהלך ביצוע המופע אני לפחות מצליח יותר משאני נכשל, הרי שבמהלך יצירת המופע על כל הצלחה היו עשרות אם לא מאות כשלונות. שמו של המופע, אם כן, הוא למעשה מעין בדיחה פנימית ביני לביני.
ניסיון התגוששות עם המערכת של ״קונטרול פריק״ – תמונת אילוסטרציה
יש המון ציוד בהופעה ואתה מופיע הרבה בחו״ל. איך אתה מתנייד?
בתחילת הדרך זה אכן היה מאתגר. להופעות הראשונות טסתי לבד, ואפילו אז זה לא היה פשוט למרות שהמופע עוד היה בחיתוליו, נמשך חצי שעה וכלל 5 מזוודות גדולות ״בלבד״.
ככל שהמופע גדל והפך מורכב יותר, נסיעה לבד הפכה לא ריאלית. למטה למשל אפשר לראות את בתי הצעירה מלווה אותי בדרך להופעות (משמאל למעלה ובכיוון השעון – בייג׳ינג, נתב״ג, טנריף ובריסל). עקב ריבוי הציוד, לא מעט מעברי גבול התאפיינו בהרפתקאות מהסוג הפחות מוצלח, בכיכוב אנשי ביטחון שחוטפים שבץ מחליפות וקופסאות עמוסות חוטי חשמל שמציצים מכל עבר, או פקידי מכס עם עניין מוגבר במכונות עשן, פנסים זזים או מחשבים.
הפתרון היה לדאוג בהדרגה למקומות אכסון שאוכל להשאיר בהם ציוד. ״בסיס אם״ אחד באירופה, ועוד אחד במזרח הרחוק. בכל פעם שטסתי להופיע באחת המדינות באזור, ייצרתי עותק של עוד חלק מהציוד והשארתי אותו שם. בסופו של דבר יש כיום שלושה עותקים מלאים של ״קונטרול פריק״: בישראל, במדריד ובבייג׳ינג. ייצור העותקים הללו היה פרויקט יקר מאד, שגם דרש מעל שנה של עבודה, אבל הוא השתלם. מספר שבועות לפני כתיבת שורות אלה, למשל, היו לי הופעות במילאנו, איטליה. דאגתי מבעוד מועד לשילוח העותק האירופי לשם, וכך יכולתי לטוס הלוך וחזור עם תיק גב בלבד. שיפור קל במצב!
מה החלק שהכי קשה לך במופע?
אני משער שניכר שהעלאת המופע דורשת אימון רב. למשל בחלקים ממנו מתנגנים בו זמנית 13 ערוצים של כלי נגינה וארבע שכבות של הרמוניה קולית, שנוגנו והוקלטו כולם לייב אחד על השני בתזמון מדויק. או לדוגמה יש מעל 1,000 חילופי תאורה וסאונד בהצגה, שכולם מבוצעים בזמן אמת ובדרך כלל תוך כדי שאני עסוק במשהו אחר (מנגן, מלהטט או נמצא באינטראקציה עם הקהל או עם מתנדבים).
במילים אחרות, ברור שיש צורך בחזרות לא מעטות, מה שאכן לא תמיד קל. אבל דווקא ההיבטים האלו, הגלויים לעין, הם לא הקשים לי ביותר במופע. הנה שלוש דוגמאות קצרות לאלמנטים קשים יותר מבחינתי, שאני מעריך שסמויים מעין הצופה:
- מוזיקה חיה בדרך כלל סלחנית לטעויות ופספוסים כי הטעות נשטפת ונשכחת. אבל כאשר כל אחת מהשכבות המוזיקליות מוקלטת ורצה בלופ, כל שגיאה אפילו קטנה בסאונד או בתזמון תחזור שוב ושוב כל כמה שניות ותצרום מאד לאוזן. זה מצריך הגעה למיומנות גבוהה יותר מזו שנדרשת כשאני מנגן חי ללא לופ-סטיישן, וגם יכולת לתפעל מערכות גיבוי שיאפשרו תיקון טעויות.
- כפי שנכתב בתשובה לשאלה ״האם אני באמת קונטרול פריק״, המופע דורש יכולת אלתור גבוהה למקרה של פספוסים או תקלות, וחשיבה מהירה מה אני צריך לשנות מרצף הפעולות המסובך שאני כבר באמצעו, ומתי ואיך לעשות זאת. באופן פרדוקסלי, ככל שאני מתאמץ ומזיע יותר כך המופע נראה לקהל חלק ופשוט יותר.
- בנגינה באמצעות זריקת כדורים, הצליל ייווצר רק כשהכדור יגיע למשטח ויפגע בו, וכדי שהכדור יגיע בזמן הוא צריך להיזרק כשתי עשיריות השנייה לפני כן. זה כמו לנגן או לשיר אבל כאשר שומעים את הצלילים שאנו מפיקים בעיכוב של שתי עשיריות שנייה. מי שניגן או שר אי פעם באולפן יודע עד כמה הדבר קשה עד בלתי אפשרי עם עיכוב (latency) כזה. זה דורש מהנגן “לשמוע” את המוזיקה בתוך הראש מוקדם יותר ממה שנשמע בפועל באוזן, ולנגן במודע ובאופן עקבי ומדויק ״לפני הזמן״. זה קשה, אבל יש בזה גם את היתרון שאפשר לצפות את יצירת הצלילים לפני שהם קורים. הקהל רואה את הכדור שעומד לייצר את הצליל יוצא לדרך לפני הזמן, ויש משהו מאד מספק בלראות אותו מגיע בדיוק ברגע הנכון, למקום הנכון, כדי לייצר את התו המוזיקלי המתאים שהאוזן מצפה לו לפי המלודיה המתנגנת. זה היה גם סוד הצלחתו המהפנטת של הסרטון Pipe Dream, שהיה אחד ממקורות ההשראה ל״קונטרול פריק״.
כמה זמן לקח ליצור את המופע? מה למדת?
התחום היחיד שיש לי בו השכלה אקדמית פורמלית (פיזיקה) הוא בעל רלוונטיות מעטה ל״קונטרול פריק״. במילים אחרות, נאלצתי ללמד את עצמי לאורך הדרך את כל מה שהייתי צריך כדי לפתח את המופע ואת הטכנולוגיה עליו הוא נשען, במהלך 20 שנות העבודה עליו.
מאחר והתהליך שילב תחומים כה רבים שסקרנו אותי כגון תכנות, קרקס, מוזיקה, תיאטרון ועוד, לא קל לענות תשובה קצרה על השאלה. בקרוב אקשר כאן לכתבה ארוכה יותר שתפרט את תהליך היצירה והגלגולים שעברתי איתה.
חזרה לרשימת השאלות
איך בחרתי את השירים למופע?
הקריטריון הראשון לבחירת מוזיקה היה שאני אוהב, אבל ממש אוהב אותה. אחרי הכל, יצירה מוזיקלית שאבצע לה עיבוד, ואז אתאמן עליה, ואז אופיע איתה, היא יצירה שאשמע לכל הפחות אלפי פעמים. אם מדובר ביצירה שאינה יצירת מופת בעיני (או לפחות משעשעת אותי מאד) התהליך יהפוך די מהר למאמלל עבורי. את כל היצירות שבחרתי למופע אהבתי לנגן ולשיר לעצמי גם לפני כן, סתם כך בשביל הכיף, עם כלי נגינה סטנדרטיים ובביצועים כמיטב יכולתי נאמנים למקור.
הקריטריון השני הוא שאוכל להפוך את המוזיקה למעניינת למרות המגבלות שנובעות מהשימוש בלופ סטיישן. נגינה עם לופ סטיישן שונה בתכלית מנגינה חיה רגילה: חייבים להמשיך ולבנות על גבי מה שכבר נוגן קודם, כי הוא ממשיך להתנגן ברקע. לכן אי אפשר במהלך הקטע לשנות את הקצב או את ההרמוניה, אי אפשר לעבור מ״בית״ ל״פזמון״, ואי אפשר להשתמש ברוב הכלים שבדרך כלל הופכים מוזיקה למעניינת ודינמית. ריתק אותי האתגר שבליצור עיבודים מוזיקלים מעניינים (לפחות בעיני) למרות החזרתיות והמונוטוניות הכפויה. זה אתגר לא פשוט, ולא בכל שיר זה אפשרי.
הקריטריון השלישי הוא שהיצירה תהיה מוכרת וידועה לקהל ככל האפשר. אני אוהב את הרגע בו מי שמכיר את השיר מזהה אותו לפתע, חצי דקה אחרי שהתחלתי לבנות אותו שכבה אחר שכבה. אני בכוונה מתחיל עם השכבות המופשטות יותר, ומוסיף מאוחר ככל האפשר את הקווים המלודיים היותר מזוהים. החיוך של הזיהוי הפתאומי הופך כך לרחב יותר…
לסיום, עם כמעט כל אחד מהשירים והיצירות במופע יש לי חיבור אישי כלשהו. לדוגמה השיר איתו אני פותח את המופע – Blackbird של להקת הביטלס. אם מאזינים בתשומת לב לפול מקרטני מנגן את הגרסה המקורית (כאן למטה), אפשר לשמוע שהקצב משתנה ללא הרף: נסו לספור עם המוזיקה ותראו שהתיבה הראשונה נמשכת 7 פעמות וכך גם זו שאחריה, אבל השלישית נמשכת 8 פעמות, הרביעית 6 בלבד, וכך זה ממשיך להשתנות באופן מאד חריג במוזיקה בכלל ובפופ/רוק במיוחד. עניין אותי לייצר דווקא לשיר כזה, שהשוטטות הזו נותנת לו חלק מקסמו, גרסה עם לופ סטיישן, כך שאני מאולץ לאורך קבוע ואחיד של תיבה.
למעלה, תחת התשובה לשאלה הראשונה אפשר לשמוע חלק מהעיבוד שהגעתי אליו.